<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — השער הששי</h1>
<h2>דף פה.</h2>
הדרך החמישי השליח שהוא שלוח מאדם שהוא בן דעת וכגון ששלחו או עשאו אפוטרופוס בעל הנכסים בעצמו שימכר לו מנכסיו כדגרסינן [קידושין מ"ב ע"ב] שלוחו של אדם כמותו ועל השליח הזה יש עליו שבעה דינין מהן מאותן שיש על האלמנה במכירתה מחפצי היתומים לכתובתה כגון שפיחתה או שהותירה ואין על השליח מה שיש על הדיין מן ההכרזה ואף אין עליו לדקדק במה שהדיין מדקדק היכא שמוכר בין שתות לפחות משתות כדגרסינן [כתובות צ"ט ע"ב] אבעיא להו שליח כמאן רבא אמר רב נחמן כדיין ורב שמואל בר ביזנא אמר רב נחמן כאלמנה והילכתא שליח כאלמנה. הדין הראשון צריך שימכור השליח במושב שלשה שהן ראויים לעדות כמו שצריך האלמנה כדגרסינן [ב"מ ל"ב ע"א] וצריכה ב"ד הדיוטות. הדין הב' צריך שיחקור השליח במכירתו חקירה גדולה שאם טעה ואפילו משהו בין רב למעט נתבטל אותו מכר אלא אם יקבל לעצמו לפרוע מה שטעה כדגרסינן [כתובות צ"ח ע"א] באלמנה אפי' מכרה יפה מנה ודינר במנה מכרה בטל וכמו כן הוזהר השליח שלא יטעה כדגרסינן [שם ק' ע"א] ומ"ש מהא דתנן האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעתו של בעל הבית אם אינו יודע דעתו של בעל הבית תורם כבינונים א' מחמשים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה התם כיון דאיכא דתרים בעין יפה ואיכא דתרים בעין רעה אמר ליה בהכי אמידתך אבל הכא טעותא היא וא"ל לא איבעי לך למיטעי ואין על השולח את שלוחו מאותו טעות שטעה השליח ולא כלום כמו שיש עליו אלו מכר הוא בעצמו את חפציו וכגון שאם (לקח או שמכר) [מכר או שלקח] קרקע השליח הזה לשלוחו ובדיננו אין אונאה לקרקעות שבאותה אונאה שמתבטל מכירת המטלטלים לא יתבטל מכירת הקרקע הלכך אם אדם מוכר או לוקח קרקע לעצמו ויש בו אונאה אין המכר מתבטל. אבל אם מכר השליח או שלקח קרקע לשלוחו והיה באותו ממכר יתרות או פחת שום דבר הרי אותו המכר בטל דה"ק אא"כ ישלם השליח מממונו כדגרסינן [שם צ"ט ע"ב] אקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר בר חנא אמרי ליה כי האי גונא מאי אמר להו לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה אמרי ליה ואף על גב דטעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכמו כן פי' לעיל במכירת האלמנה שאם טעתה כלום במכירת הקרקעות שממכרה בטל והדיין אם מכר קרקע וטעה כשעור שתות שממכרו בטל. ותדע היכא שהשליח מוכר ביותר או לוקח בפחות הוא על שני עניינים ועליהם אנו גורסין [שם צ"ח ע"א] אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה ופרשינן מאי שנא שוה מאתים במנה [דא"ל] את אפסדת שוה מנה במאתים תימא אנא ארוחי אמר רב נחמן בר יצחק כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתני' הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר [חולקין והתניא רבי יוסי אומר] הכל לבעל המעות אמר רמי בר אבא א"ר יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה אמר רב פפא הילכך דבר שיש לו קצבה חולקים דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. וטעם הדבר שיש לו קצבה לפי שכל חפץ שדמיו קצובים כשמוסיף עליו הלוקח יש לומר מרצון נפשו הוסיף וכאלו נתנו בפני עצמו לשליח או יש לומר שלא הוסיפו אלא מחמת שנלקח ממנו זה החפץ ונמצא של בעל המעות הוא ומשום הכי חולקים. וטעם דבר שאין לו קצבה דהא ודאי אין אתה יכול לומר שהיה זה היתרות אלא לפי שנלקח ממנו החפץ דהא דבר שאין לו קצבה הוא ויש מי שמוסיף לצורך המעות ומשום הכי הוא לבעל המעות. ואם יש על המשיב להקשות מ"מ משנתינו אין בה שום חילוק בעולם ולא שנא דבר שיש לו קצבה ולא שנא דבר שאין לו קצבה סתמ' ואמר' נתקבלה כתובתה תדע לך שמשנתינו נמי דומה הדבר שאינו אלא כדבר שאין לו קצבה לפי שבדורות הראשונים שלא היו מטלטלים משועבדים לכתובתה לא היה לאלמנה שתמכור כתובתה אלא מקרקעי, וקרקע כל העולם יודעים הדבר שאין לו קצבה הוא לפי שיש מי שרוצה לקנותו פי שנים בדמי שוויו ממה שאינו שוה אצל אחרים. הדין הג' היכא שתובע השולח את שלוחו להשביעו במה שמכר לו אם לא נתאנה על ידו הרי זה יכול להשביעו כדגרסינן בדרכי האלמנה שפירשתי לעיל וכמו שפירשתי דינן בכתב השבועות שחברתי [הוא ספר משפטי שבועות שער ה']. הדין הד' שיהא שליח נזהר שלא יעבור על צווי שולחו שאם יעבור על צוויו הדין שישלם לו בכל שיהיה הפסד באותו שליחות דכל היכא שאינו עובר על צווי איזה הפסד שאירע בדבר אין עליו כלום כדגרסינן [מעילה כ' ע"א] השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו שליח מעל וכגון שאמר לו מכור במקום פלוני ומכר במקום אחר דהכי גרסינן [שם כ"א ע"א] הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא או מן הדלוסקמא והביא לו מן החלון השליח מעל וכמו כן יש עליו אם שנה בממכרו או במקחו כגון שאם צוהו השולח להשליח הזה שימכור אותו חפץ או אותו קרקע בבת אחת אין לו שימכור אותו חפץ בשתי פעמים אין על השליח לעשות אלא כפי מה שעיניו רואות כדגרסינן [כתובות צ"ט ע"א] אמר ליה זבין לי כור א' ואזל וזבן ליה ליתכא מאי מי אמר ליה דטבא לך עבדי לך או דלמא אמר ליה לא ניחא לי דליפוש שטרי עלי ואסיקנא [שם ע"ב] פשיטא (אלא לחד) [אמר לאחד] קפידא א"ל זבין סתמא מאי רב הונא א' לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו לאחד אפילו לשנים לאחד אפי' למאה אקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ליה כי האי גונא מאי אמר להו לאחד ואפי' לשנים לאחד ואפי' למאה. הדין החמישי אם אמר השולח לשליח לך ומכור חצי קרקע פלונית והלך ומכרו כלו אין אנו דנין בו שהעביר על דבריו ויהיה כל המכר בטל אלא הרי אנו דנין בו מוסיף על דבריו והחצי ממכרו קיים והחצי האחד ממכרו בטל דגרסינן [שם צ"ח ע"ב] אבעיא להו אמר ליה זבין לי ליתכא ואזל זבן ליה כורא מוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני או דלמא מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא (משמע א' להם) [ת"ש אמר בעה"ב לשלוחו] תן להם חתיכה של בשר לאורחים והשליח אומר טלו שתים שתים והן נטלו שלש שלש כולן מעלו אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי משום הכי בעל הבית מעל אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעל הבית אמאי מעל ואסיקנא [איכא דאמרי] הא ודאי לא תיבעי לך דמוסיף על דבריו הוי. הדין הששי השליח הזה יש עליו מן הדין שיחקור מעשה מקחו וממכרו שלא יהא שם שום ערעור דבר שאם יצא על המקח שלקח לשולחו שום ערעור (אחרינא) [אחריות] על השליח כגון שאם לקח שדה ושכח ולא קבל המוכר אחריות על השדה והרי פשיעה מן השליח ויש מן הדין שיקבל השליח לשולחו אחריות על עצמו כדגרסינן [ב"ב קס"ט ע"ב] ההיא אתתא דא"ל לההוא גברא זיל זבין לי ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל את זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה נהליה באחריות ואע"פ שלא פירש השולח הזה לשליח כל מה שהוא צריך להזהירו באותו מעשה שהולך עליו אין יכול השליח לטוענו ולומר אתה לא פירשת לי דאעפ"כ היה לו לשליח להזדהר כדגרסינן [כתובות פ"ה ע"א] לענין שלומי שליח מאי אמר רב אשי חזינן אי אמר ליה הב זוזי ושקל שטרא לא משלם שקול שטרא והב זוזי משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. הדין השביעי השליח הזה אם שלחו השולח למכור ממקרקעותיו כלום לא יקנה לעצמו מאותן קרקעות ולא כלום שאם שם אותו קרקע ונוטלו לעצמו הרי אותו מעשה בטל אם הוא קרקע כמו שפי' בדין האלמנה.
<h2>דף פו.</h2>
הדרך העשירי ב"ד כשיורדים לנכסים ומוכרים דהם נמי מוכרים ממון שאינו שלהם כגון אדם שיש לו לאחרים ואמרו לו פרע את שלו ואומר איני פורע יש על ב"ד למכור מנכסיו מנכסי' שנפרשו לקמן ויתנו לאותו שיש לו הממון עליו אם הוא מן הדינים הידועים שיש על הב"ד למכור מן הנכסים ולתת להם כגון המסרב בב"ד ואומר איני שומע לדבריכם ולא אתן מה שיש לו עלי לאחר שצוהו ב"ד להחזיר את הפקדון והוא אינו רוצה דהתם ב"ד יכולים למכור לאלתר ואם הוא חוב אין ב"ד יכולים למכור אלא לאחר תשעים יום ל' הראשונים אמרינן שמא מפשפש הוא על זוזי כדי לפרוע שטר חובו, ל' האמצעיים שמא מוכר הוא חפציו כדי להביא ולפרוע, ל' האחרונים גובה הוא מאותן שמכר ויביא כדגרסינן [ב"ק קי"ב ע"ב] א' רבה הלכתא מקיימי' את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח ואי אמר קבעו לי זמנא ואיזיל ואייתי סהדי ומרעינא ליה לשטרא קבעינן ליה ואי לא אתי בזמני' נטרינן ליה שני וחמישי ושני לא אתא כתבינן ליה פתחא ומשהינן ליה צ' ימים תלתין יומין לא נחתינן ליה לנכסי דאמרי' דלמא קא טרח בזוזי מציעאי לא נחתינן ליה לנכסי דאמרי' דלמא לא אשכח למיזף וקטרח לזבוני בתראי לא נחתינן לנכסי דאמרינן לוקח גופיה קטרח אזוזי אתא אתא לא אתא כתבינן אדרכתא לנכסיה וה"מ דקמשתמיט אשתמטי דקא (אתינא) [אמר] אתינא אבל א' לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא לנכסיה וה"מ במלוה אבל בפקדון מאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה. וכשמוכרים ראוי להם לב"ד שיודיעוהו קודם המכירה כדגרסינן [שם] וכי כתבינן אדרכתא אנכסיה מודעינן ליה וה"מ דמקרב אבל דמרחק לא ואי איכא קרובים אי נמי שיירתא דאזלן ואתיא מעכבינן ליה ועד כמה עד תריסר ירחי שתא, כי הא דרבינא שהייה לאדרכתא דמר אחא בר סמא תריסר ירחי שתא עד דאזל שלוחא ואתא לבי חוזאי ולא היא מאריה דאחא בר סמא [אינש] אלמא הוה [אי הוי] נפיל אדרכתא לידיה לא הוה מצי לאפוקה מיניה [אבל הכא לא נטרינן ליה] אלא כגון דאזיל שליחא בתלת ואתי בארבעה וקאי בי דינא לחמשה. ומה שהזכרנו לעילא שאין ב"ד מוכרין אלא בנכסים שנפרשו לקמן זה הוא דעל שלשה ענינים הוא מכירת ב"ד. הענין הראשון מכירת ב"ד כדי לפרוע מה שיש עליו אינו ראוי כי אם בקרקע אבל מטלטלים אין ראוי להם למכור בלא בעליהם עד שיהו הבעלים שם כדגרסינן [שם] וכי כתבינא אדרכתא אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינא דלמא שמיט ואכיל ומיתי אידך סהדי ומרע ליה לשטרא וליכא מידי למגבא מיניה ואי אית ליה נכסי למלוה אפילו אמטלטלי נמי כתבינא ולא היא אדרכתא אמטלטלי לא כתבינא חיישינן שמא תכסיף. הענין השני כשמוכרים לפרוע מה שיש עליו אתה מוצא שהן שלש פריעות פריעת ניזק מן העידית ופריעת ב"ח מן הבינונית ופריעת אשה מן הזיבורית כדגרסינן [גיטין מ"ח ע"ב] הניזקין שמין להם בעידית וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזבורית ומה שהזכרנו עידית ובינונית וזבורית לא תעלה על דעתך שירצה לומר עידית שהיא אצל שאר בני אדם וכן בינונית וזבורית אלא עידית שלו ובינונית וזבורית שלו כדגרסינן [ב"ק ז' ע"א] מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק ובעיא רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבא [שם ע"ב] כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין ואליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך דאמר בניזק שיימינן כי תבעי לך אליבא דרבי עקיבא מאי מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי ניזק או דלמא למעוטי דעלמא א"ל רחמנא אמר מיטב שדהו ואת אמרת בשל עולם הן שמין. והיכא דהוי הקרקע כלו בענין אחד או כלו עידית או כלו בינונית או כלו זבורית הרי כלן גובין ממנו כדגרסינן [שם] אין לו אלא עידית כלן גובין מן העדית בינונית כלן גובין מן הבינונית זבורית כלן גובין מן הזבורית. ותדע דהאי דקאמר בלשון שמין ולא אמר מוכרין ונותנים כך ר"ל היכא שהוא אינו מוכר את קרקעותיו במה שישלם להם ואומר להם טולו כל א' וא' מכם מקרקעי כשיעור שישוה לכם מה שיש לכם עלי ותמכרו אתם אותו הרי טענתו טענה דאמרי' שהקרקע שהוא נותן להם הוא הדמים שהוא נותן ויורדים ב"ד ושמין על פי שומתם ונותנים לכל א' וא' [כתובות פ"ו ע"א] דלא מצו אמרי ליה אתה טרח ומכור ותן לנו הדמים אלא ינתן להם בשומת ב"ד ויעשו בו מה שירצו לפי שיש עליהם לטרוח ולמכור ומשום הכי אמר שמין וגרסינן נמי [ב"ק קט"ו ע"א] מתקיף לה רב שמין ודלמא ארבעה זוזי קמאי אגודי אגיד ליה גלימא בגויה. ולשון אגודי לשון מכירה הוא כמו גוד או אגוד מכור או אמכור. ותדע מה שאנו אומרים נזקים בעדית ב"ח בבינונית כתובת אשה בזבורית לא תעלה על דעתך לומר אלו שנוטלים בעדית שיטלו יותר מן הראוי להם וזה שאמר בזבורית שיטול פחות ממה שיש לו דלעולם כל א' וא' לא יטול אלא לפי מה שיש לו זה יטול מן העדית פחת מעט מן הזבורית בשוויו וזה מן הזבורית בשוויו ואין בדמי' שום חלוק אלא שזה שנותן לו מן העדית קופצים עליו מוכרים תחלה וכמו כן לבינונית יותר מן הזבורית כדגרסינן [שם] א' רבא דיהב ליה מיטב יהיב והא מיטב שדהו כתיב כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע פירשוה כל מטלטלי מיטב נינהו דאי לא מזדבן הכא [מזדמן במתא אחריתי] אבל ארעא ליתיב ליה ממיטב כי היכא דלקפוץ עליה זבונא. וטעמו של דבר שזה בעדית וזה בבנונית וזה בזבורית כדגרסינן [גיטין מ"ט ע"ב] א"ר אלעזר מפני מה אמרו הנזקים שמין להם בעדית מפני החמסנין והגזלנין כדי שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר ב"ד יורדים לנכסי ונוטלים שדה נאה שלי לפיכך אמרו הנזקים שמין להם בעדית, מפני מה אמרו ב"ח בבנונית כדי שלא יראה אדם שדה נאה ודירה נאה לחברו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי לפיכך אמרו ב"ח בבנונית אלא מעתה יהא בזבורית אתה נועל דלת בפני לווין ומפני מה אמרו כתובת אשה בזבורית שיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. הענין הג' אם יש על היתומים לפרוע שלש פריעות הללו הנזכרות לעיל אין נפרעים מהן אלא מן הזבורית לכלן כדגרסינן [שם מ"ח ע"ב] אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזבורית. ואתה מוצא מי שעליו תשלומים ואין לו מה שישלם ויפרע מדמיו כגון גנב לבדו כדכתיב [שמות כ"ב] אם אין לו ונמכר בגנבתו ואינו נמכר אלא אם הוי גנבתו כנגד שוויו אבל אם הוי דמיו פחות ממה שגנב או יותר ממה שגנב אינו נמכר כדגרסינן [קדושין י"ח ע"א] גנבו אלף והוא שוה חמש מאות נמכר גנב חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר רבי אליעזר אומר אם היה גנבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר וא' רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן מאי שנא גנבו חמש מאות ושוה אלף דאינו נמכר ונמכר כלו אמר רחמנא ולא חציו גנבו אלף ושוה ת"ק נמי בגנבתו אמר רחמנא ולא בחצי גנבתו. אבל מה שיש עליו לשלם תשלומי כפל מחמת גנבתו או כגון שהוא עד זומם בעדות גנבה שהעיד אינו נמכר שנאמר בגנבתו [שם] ולא בכפלתו בגנבתו ולא בזממו.
<h2>דף צז.</h2>
השער הששי מכר המתקיים על ממון שאינו שלו שהמשפט בא עליו בעשרה דרכים, הדרך הא' מי שנעשה אפוטרופוס לקטן או למי שאינו בן דעת שיכול למכור לאותן דברים שצוהו ב"ד אבל מכר לדברים שהזהירו את האפוטרופ' שלא ימכור דהתם ודאי הוי ממכרו בטל כדגרסינן [גיטין נ"ב ע"א] ומוכרים להם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח וגם הרשו את האפוטרופ' לקנות ס"ת ומה שדומה לו שיש בו קיום מצוה שיש לו דמים ידועים כדגרסינן [שם] ולוקחים להם ס"ת ותפלין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי מגלה וגם הזהירוהו עבור נכסים רחוקים שלא ימכור ויקח בקרוב כדגרסינן [שם] ואין האפטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברעה ולגאול ביפה דלמא לא משפיין וכן הזהירוהו שלא ימכור קרקע ויקנה עבדים אלא ימכור עבדים ויקנה קרקע כדגרסינן [שם] ואין האפוטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרים עבדים ולוקחים שדות רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות דלמא לא משפיין על הדרכים שנפרש בדין האפוטרופוסות, ותדע כי האפוטרופוסות של אדם בדבר היתומים הוא על שני דינים אפוטרופוס שמינוהו ב"ד על היתומים משפטו כמשפט ב"ד בעצמם אם מכרו כלום ליתומים בתנאים של הכרזה ומה שצריכים לדקדק שלא יטעו כמו שנפר'. ואפוטרופוס שמינהו אבי יתומים משפטו כמשפט האדם על עצמו אם מכר או קנה כלום כמו שנפרש. הדרך הב' היכא שמוכרים ב"ד מנכסי יתומים אחריות אותו מכר הוי על היתומים כדג' [כתובות צ"ז ע"א, וכן שם ק' ע"א] אמר רב יוסף בי דינא דזבין אחריות' איתמי אלא שצריך אותו ב"ד או האפוטרופוס שידקדק באותו מכר דקדוק גדול שלא יהא אונאה שם כלל דכל זמן שידקדקו ויזהרו בעצמם לא יוכלו היתומים לכשיגדילו למחות במה שעשו כדגרסינן [קידושין מ"ב ע"א] אמר רב נחמן א' שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידים להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה ואם הגדילו יכולים למחות ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולים למחות א"כ מה כח ב"ד יפה.
ולענין מכירת קרקע של יתומים יש בו ארבעה דינים. הדין הראשון במה שיש בו יפוי כח ליתומים כמו שפי' למעלה לענין אפוטרופוס שיזהרו ב"ד שלא ימכור לאותן דברים שאינו מוכר אפוטרופוס. ויש דברים שב"ד יכולים למכור מנכסי יתומים מה שאין אפטרופוס יכול למכור כגון פריעת חוב על אותן דרכים הידועים כדגרסינן [ערכין כ"א ע"ב] נזקקין לנכסי יתומים. הדין הב' שצריכים ב"ד להכריז על הקרקע שמוכרים מן היתומים זמן ידוע ובדברים שנפרש אבל אם מכרו ב"ד בלא הכרזה הרי המכר מתבטל ואעפ"י שלא היה באותו המכר שום אונאה כלל ולא שום טעות כלל דאמר אמימר משמיה דרב יוסף [כתובות ק' ע"ב] ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים. נעשו ודאי טעו דתנ' שום היתומים שלשים [יום] ושל הקדש ששים יום ומכריזים בבקר ובערב מהו דתימא ה"מ היכא דטעה שליח אבל טעו בי דינא לא קמ"ל. אבל יש בו ג' דברים שאין מכריזים עליהם ויש בו שני עניינים הענין הא' אם לא הכריז ב"ד על הממכר קודם ממכרו צריכים שיראו אותו ממכר אם יש בו כדי אונאה על היתומים כדי שתות יש על הב"ד לבטל הממכר ואם יש על הלוקח אונאה כדי שתות יש על הלוקח לבטל הממכר כמו שאפרש בשער האונאות [שער ל"ה]. הענין השני אם (נ"א לא) הכריזו ב"ד על אותו ממכר אין צריך שיראה אותו ממכר שאף על פי שיש (ס"א שאין) בו יתר משתות אין הממכר מתבטל כדג' א' אמימר משמיה דרב יוסף ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים ומקשי' איתיביה רב אשי לאמימר שום הדיינים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו בדלא אכרוז לא בדאכרוז (והא מדרישא בדאכרוז הוי סיפא בדלא אכרוז) [והא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז] דקתני סיפא אבל אם עשו אגרות בקורת אפי' שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים מכרן קיים א"ל רישא וסיפא בדאכרוז ול"ק כאן בדברים שטעונים הכרזה כאן בדברים שאין טעונים הכרזה ואיבעית אימא כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין ואב"א כאן בשעה שמכריזים כאן בשעה שאין מכריזים אתחזי לן מהכא דהא דגרסינן [שם צ"ט ע"ב] שום הדיינים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל הוא עם ההכרזה שהכריזו דהתם אם פחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אם לא יהיה שם אונאה יהיה קיים וכל זמן שלא הכריזו אין רואים לא בפחיתות ולא ביתרות אלא אפילו אין שם אונאה כלל הרי המכר בטל לפי שלא הכריזו אלא על אותן ג' דברים שהזכרנו למעלה ואע"ג דגרסינן [שם] רשב"ג אומר מכרן קיים הא אתמר עלה [ק' ע"א] אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן הלכה כחכמים. ואתחזי לן מהכא [הא] דגרסינן [שם צ"ט ע"ב] אבל אם עשו אגרות בקרות אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים הא העמדנוה על ג' דברים שהזכרנו למעלה שאינן צריכות הכרזה ובאותן ג' דברים אם נמכרו בלא הכרזה אם יש בהם פחיתת שתות או תוספות שתות מכרן בטל כיון שלא הכריז עליהם אבל הכריז עליהם אפילו שיש שם ביטול מקח אין המכר מתבטל. ופי' ג' דברים אלו הראשונים כדגרסינן [שם ק' ע"ב] (כגון) [כאן] בדברים שאינן טעונים הכרזה והן שלשה ואלו הן מכירת העבדים ושטרי חובות שהיו לאביהם של יתומים על אחרים ואין יכולין לפרע מבעלי חובות לאלתר (ורואים ב"ד שמוכרים) [רואים ב"ד למוכרם] לאחרים בפחיתות מעט כדי שיחיו עכשו היתומים בדמים שנוטלין בהם והמטלטלים כדגרסינן [שם] ואלו דברים שאין מכריזים עליהם העבדים והשטרות והמטלטלים בכל מה שימכר מאלו בלא הכרזה רואים אם יש בו פחיתת שתות או תוספת שתות ואם הכריזו עליהם בכל פנים שבעולם ואפי' בבטול מקח (ו)המכר קיים. השני כגון שמוכרים בשעה שאין מכריזים עליהם והוא דגרסינן (שם) כאן בשעה שאין מכריזים כגון שצריכים הדמים לכרגא דמלכא או (למתנות) [למזונות] היתומים או לתכריכים שראוי שיקבר מנכסי היתומים כדאמרי נהרדעי לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא הילכך כל מי שמכר באלו השעות (ד)בלא הכרזה רואים אם יש שם פחיתת שתות או תוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה הוי המכר מתקיים ואפילו יש שם בטול מקח. השלישי אם הוי המכר במקום שאינו ראוי להכריז בו כדג' [שם] כאן במקום שאין מכריזים כגון נהרדעא שרואים את הדבר בזוי לעצמן כל מי שלוקח מנכסיהם לא בעי הכרזה דאמר רב נחמן מעולם לא עשו אגרות בקורת בנהרדעא סבור מינה משום דבקיאי בשומא הוא אמר להו בר מניומי לדידי מפרשא לי מיניה דרב נחמן משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא הילכך כל מה שימכור במקום שהוא כגון נהרדעי אם מכרו בלא הכרזה רואים בין פחיתת שתות לתוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה אפילו שיש שם בטול מקח המכר מתקיים (ממה נפשך) [מכל מקום] ומה שהארכתי בפי' הלכה זו לפי שראיתי לראשונים שטעו בה הארכתי בפירוש כ"כ.
וההכרזה היא על שני עניינים. הענין הראשון אם יכריזו ב"ד יום אחר יום על אותן נכסים היא שלשים יום שלמים. והענין השני אם לא הכריזו ב"ד אלא יום ישיבת ב"ד כגון יום שני ויום חמישי היא ששים יום שלמים ואף על פי שאין באותן ששים כי אם י"ח של הכרזה כדג' [ערכין כ"ב ע"א] שום היתומים שלשים יום ושל הקדש דברי רבי מאיר ואמר רב חסדא אמר אבימי הלכה כר' מאיר. וגרסינן שום היתומים ששים יום יתיב רבי חייא בר אבין וקאמר להא שמעת' א"ל רב נחמן בר יצחק ששים קאמרת או שלשים א"ל ששים דיתומים או דהקדש א"ל דיתומים כר' מאיר או כר' יהודה א"ל כר' מאיר א"ל והא ר' מאיר שלשים יום קאמר דיתומים אמר א"ל הכי אמר רב חסדא קולפי טאבי בלעי מיניה דאבימי אהא שמעת' בא להכריז רצופים שלשים יום בשני ובחמישי ששים ואף על גב דיומי דהכרזה לא הוי אלא תמני סרי כיון דמשכן מלתא שמעי אנשי. ועל אלו שני הפנים שהן ימי הכרזה בין בשלשים רצופים בין (בית) [ב' וה'] של ששים ראוי שתהיה ההכרזה בקר וערב בשעת יציאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים כדגרסינן [שם כ"א ע"ב] ומכריזים בבקר ובערב ומפרשינן מ"ט אמר רב יהודה בשעת הכנסת פועלים דאי איכא איניש דניחא ליה למיזבן אמר להו לפועלים זילו סיירוה נהלי ובשעת הוצאת פועלים דנדברו וליזל ולישילינהו. הענין השני ענין ההכרזה צריך שיהו בו חמשה דברים, הראשון שיזכור הבית או אותו קרקע ומצרניה. השני שיזכור את שוויו. השלישי יזכור מה שנתן בו. הרביעי שיכריז כל מי שרוצה ליקח יבא ויקח. החמישי שיכריז כי אותן דמים ילקחו בה אם יתנו מיד ליד או אם יש על הלוקח ממון מעט כגון שיתנם לב"ח של יתומים או לפריעת אשה בכתובתה כדגרסינן [שם] אומרים שדה פלו' בסימני' ובמצרניה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו דאיכא דניחא ליה באשה דשקלה על יד על יד ואיכא דניחא ליה בב"ח דמיקל בזוזי. הדרך הג' שידקדק בית דין במכירתו עם ההכרזה שאם שמאה וטעה בפחיתת שתות או בתוספת שתות הוי בטל חוץ מאותן שלשה דברים שפירשנו כדגרסינן [כתובות צ"ט ע"ב] שום היתומים שפחתו שתות או שהוסיפו שתות מכרן בטל ואמרינן [שם ק' ע"א] הלכה כחכמים ומקשינן ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והא רב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולים למחות א"כ מה כח ב"ד יפה ומתרצינן ל"ק הא דטעו והא דלא טעו ואי דלא טעו במאי ממחו יכולים למחות ברוחות. הדרך הד' מי שנתנו על ידו נכסי יתומים למכור יכול הוא להוליך אותן נכסים אל השוקים למכור אותן אם רואים שאין שם סכנת הדרך אם הם השוקים קרובים וכגון שהוא יום שהשוק בו קרוב אבל אם רחוק ויש בו סכנת הדרך או שיש שם חששא שמא יפסדו אם יניחו אותן נכסים לאותו שוק אינו ראוי להניחו לשוק כדג' [שם ק' ע"ב] אמר רב יהודה א' שמואל מטלטלים של יתומים שמים אותן בב"ד ומוכרין אותן לאלתר רב חסדא אמר אבימי מוליכים אותן אל השוקים ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק, ואם יכולים להמתין על אותן נכסים עד יום השוק כגון שיודעים שבאותו יום יהיו הדמים חריפים טפי ויותר ירצו בני אדם ליקח באותו יום אעפ"י שיגיע שם קצת הפסד ליתומים כיון דשכרן שם יותר מהפסדן דין הוא שימתינו עליהם כדג' [שם] רב כהנא הוה מפקיד גביה שכרא דרב משרשיא בר חלקיה יתמא שהייה עד רגלא א' אע"ג דהוי ביה אצצא מייתינן ליה זוזי חריפי, אלו הן ארבעה דרכים שפי' במכירת נכסים שהן תחת יד אפוטרופוס שצריכים ב"ד והאפוטרופוס להיות זהירים במה שפי'.
ולענין מכירת האלמנה כשראויה ליטול ממון כתובתה יש עליה למכור מן הקרקע שהניח בעלה ממה שתגבה כתובתה ויש בזו המכירה ד' דינים. הדין הא' צריך שתהא מכירתה במעמד ג' בני אדם ואע"פ שאינן מומחים בדין אבל אם מכרה במעמד שני בני אדם ממכרה בטל וכ"ש אם מכרה יחידי כדג' [כתובות צ"ז ע"א] (בתוספ' בפ' אלמנה נזונת) אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד וגרסינן [ב"מ ל"א ע"ב] בדוכתא אחריתי אסור ורב ספרא הוו להו עסקא בהדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאסור אתו לקמיה דר' אבא א"ל זיל אייתי לי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא א"ל מנא לך הא א"ל דתנן אם יש ב"ד שם מתנה בפני ב"ד א"ל מי דמי התם אפוקי ממונא דמר ומיהב למר ובעינן בי דינא הכא אנא דידי שקלי גלויי מילתא בעלמא היא ובלאו ב"ד סגיא ותדע דקתני אלמנה מוכרת שלא בב"ד אלמנה כיון דדנפשה שקלה לא צריכא בי דינא א"ל הא אתמר עלה א' רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן נהי דאינה צריכה ב"ד מומחים אבל צריכה ב"ד הדיוטות. [כתובות צ"ז ע"ב] אבל גרושה לעולם לא תמכור אלא בב"ד. הדין הב' שצריכות לדקדק ולחקור את מכירתם שאלמלא היה במכירתם פחיתת או תוספת על שוויו הוא על ד' ענינים. הענין הא' אם היתה כתובתה מאתים ומכרה מה ששוה מאתים במנה אותו הפחיתות הוא עליה ואין על היתומים כלום ואם נשאר לה מכתובתה כלום יש לה מן היתומים. הענין הב' אם היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים אותו תוספת הוא ליתומים דאינה יכולה לומר אני הרוחתי לעצמי אלא הרי זה מחשבין לה שנטלה מאתים. (הדין) [הענין] הג' אם היתה כתובתה מנה ומכרה [ב]מנה מה ששוה מנה ודינר הרי המכר בטל מעקרו ואעפ"י שתרצה היא לקבל על עצמה אותה אונאה ותרצה להחזיר הדינר ליתומים אין חוששין לדבריה אלא הממכר בטל מעקרו כדג' [שם צ"ח ע"א] היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל. הענין הד' אם היתה כתובתה ארבע מאה זוזי ומכרה לד' בני אדם או לשלשה או לשנים ולמקצת הלקוחות היתה ממכרה בלא שום אונאה כלל ולמקצתם יש שם שום אונאה אותו מכר שיש שם ההונאה הוא הוי בטל ושאר כולם הוי קיים כדג' [שם] היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון מכרו בטל ושל כולם מכרן קיים ואין ראוי שיתבטלו אותן שלא היה בהם אונאה מחמת אותו שהיה בו אונאה כדג' [שם צ"ט ע"א] מהו דתימא התם הוא דאיסתלקתא מהאי ביתא לגמרי אבל הכא נגזר מנה ראשון אטו מנה אחרון קמ"ל. הדין הג' כשהאשה מוכרת ממון בעלה לכתובתה מה שלא נישם בב"ד והיא אינה רוצה למכור לאחרים וליטול דמי החפץ אלא רוצה להחזיק החפץ לעצמה בשוויו אף על פי שאין שם פחיתות ליתומים כלום הרי אותו דבר בטל ומבוטל ויש על ב"ד להחזירו מידה ושיטלו אותו היתומים ויתנו דמיו אם רואים שיש בדבר הנאה ליתומים כדג' [שם צ"ח ע"א] א"ר זירא א"ר נחמן אלמנה ששמתה לעצמה לא עשתה ולא כלום וזה הדין שפי' כשהיא מחזקת החפץ לעצמה בין שיהא אותו חפץ שהוכרז עליו בין שיהא חפץ שלא הוכרז עליו אין בדבר חלוק אלא יתומים יכולים להחזירו מידה אא"כ שם אותו ב"ד והניחו בידה ויחשוב אותו דמי כתובתה דכי האי גונא אין כח ביתומים להוציאו מידה כדג' [שם] היכי דמי אי דהוכרז אמאי לא עשתה ולא כלום אלא לאו דלא הוכרז ולעצמה הוא דלא עשתה כלום הא לאחר מה שעשתה עשתה לעולם דהוכרז משום דאמרינן לה מאן שם ליך כי הא דההוא גברא דאפקידון גביה כסותא דיתמי בני דר' חייא בר אבין שמאה לנפשיה בארבע מאה זוזי אתא לקמיה דר' אמי א"ל מאן שם לך. אבל אם מכרה לאחרים ולא החזיקה אותו חפץ לעצמה ולא נמצאת בממכרה שום אונאה אין עליה להכריז על המכר כמו שראוי להכריז על ב"ד אם מכר כלום אלא ששומתה לעצמה הוא דלא הוי ולא כלום. (הדרך) [הדין] הרביעי היכא שמכרה לכתובתה בלא ב"ד מומחים שתשבע שלא הגיע לידה יותר ממה שהיא אומרת שנטלה מאותו ממון מאחר שמכרה שלא בב"ד מומחים ואפי' שהיה הממכר במעמד שלשה הראויים להעיד לא נסתלקה השבועה מעליה כמה הגיע לידה אבל אם היה במעמד דיין הראוי לדין אין עליה לישבע מה שמכרה שלא נטלה יותר כדג' [שם] שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה א"ל אינה צריכה שבועה א"ל ותיבעי לך הכרזה א"ל הכרזה לא קמבעיא לי וקבעינן הלכתא מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. אלו הם ד' דינים שפי' שיש על האלמנה כשמוכרת ממה שהניח בעלה לכתובתה.
והיכא שהאלמנה מוכרת לצורך מזונותיה שהוא בתנאי ב"ד יש עליה למכר במה שתהי' נזונת ואתה מוצא במכירה זו שהיא למזונות ט' דינים ומה הן אותן ד' הנזכ' למעלה שהם במכירת' לכתובתה. הדין הא' שתהי' מכירתה במעמד ג' שיהיו ראוי' להעיד ואעפ"י שהן הדיוטות. הדין הב' יש עליה לדקדק ולחקור במכירתה שאם מכרה ופחתה כלום ואפילו שלא נמצא בטעותה כי אם דינר אחד למאה המכר בטל. הדין הג' שלא תשום לעצמה ולא כלום. הדין הד' שתשבע על מה שמכרה שלא הגיע לידה יותר ממה שהיא אומרת ולא הארכתי באלו הד' ולא הוצרכתי להביא ראיות על זה הדין לפי שכבר הארכתי בפירוש' למעלה. הדין הה' שלא תמכור בבת אחת יותר ממה שיספיק לה לששה חדשים. הדין הששי שאעפ"י שמכרה כדי שיספיק לה לששה חדשים לא תטול אלא פרנסת חדש בחדש והשאר יהא אצל הלוקח אם הוא נאמן או אצל נאמן שיראו ב"ד כדג' [כתובות צ"ז ע"א] כיצד מוכרת א"ר דניאל בר רב קטינא א' רב הונא מוכרת לשנים עשר חדש ולוקח מפרנס א' לשלושים יום ורב יהודה אמר מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס א' לל' יום וא' אמימר הלכתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס א' לל' יום. א"ל רב אשי לאמימר הא דרב הונא מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. הדין הז' כשהרשינו את האלמנה למכור למזונות היכא שנשאר בעזבון המת לבד ממכרה שהיא מוכרת עכשו למזונות שעור כתובתה ממה שתגבה כתובתה אבל אם לא היה עזבון המת כלו אלא כשעור כתובתה או פחות מכשעור כתובתה אותו מכר שהיא מוכרת למזונות בטל. אבל אם עזבון המת יותר מכתובתה יש לה למכור למזונות בכל עת ועת על הדרך שפי' שעור שיספיקנה לששה חדשים וכן נמי תמכור מששה לששה עד שלא יהא שם כי אם שעור כתובתה הא כל היכא שהאשה מוכרת משיעור כתובתה ופיחתה את השיעור הוי מכרה בטל כדג' [שם] מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר ש"מ שייר אין לא שייר לא. הדין הח' מה שהרשינו לאלמנה למכור למזונות בין פעם אחת בין פעמים הרבה לא הרשינו אלא היכא שלא יתקבץ בכל מכירות שהיא מוכרת אלא כשיעור כתובתה אבל אם כשאתה מחבר אותן מכירות אתה מוצא במכירתה שיש שם יותר משיעור כתובתה מכרה בטל שאין לה למכירת המזונות בכל הפעמים כלם כי אם כשיעור כתובתה כדגרסינן [שם] מוכרת והולכת עד כדי כתובתה. הדין הט' כשהיא מוכרת צריכה היא שתבאר בבאור לשום מה מוכרת ושאותה מכירה לשום מזונות היא כדגרסינן [שם ע"ב] מכרה כתובתה או מקצתה משכנתה או מקצתה נתנתה לאחר או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד וכו' ואע"ג שהיא מחלוקת בברייתא [שם צ"ו ע"ב] כדגרסינן מוכרת וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם. אין עלינו לסמוך אלא על סתם משנתינו דכל מה שהיא במשנתינו ומחלוקת בברייתא הלכה היא כסתם. ונשאל על זאת המשנה וזאת הברייתא הנכסים אם בחזקת היתומים קיימי אם בחזקת האלמנה ושקלינן וטרינן בה טובא ואין למדין מאותו מקום בחזקת מי הם דבדוכתא אחריתי הוי הצעתו. ויש לנו לפר' משנה זו לפי שראינו שטעו בה אחרים דגרסינן מכרה כתובתה או מקצתה משכנתה או מקצתה לא תמכר את השאר אלא בב"ד וחכ"א מוכרת היא אפילו ארבעה וחמשה פעמים חוץ לב"ד נמצאת אתה אומר שמחלוקת היא בין תנא קמא וחכמים. ויש ממפרשי דורנו שפירשו באותו ב"ד שנזכר המשנה הוא ב"ד של הדיוטות ואותו שנזכר בסוף המשנה הוא ב"ד מומחים וטעה בפירושו לפי שזאת המשנה מבוארת בגמרא באו' מפורס' דריש מתני' רבי שמעון היא כדגרסינן [שם צ"ז ע"ב] מני מתני' רבי שמעון היא ולדעתו היא הא דגרסינן מכרה כתובתה או מקצתה משכנתה או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד והיה סבור רבי שמעון בדבר זה דכל אשה שנטלה קצת כתובתה אבדה מזונותיה ולכך היה מונעתה שלא תמכור אלא בב"ד כדי שימכרו ב"ד ויפסקו לה מכתובתה ושלא יניחוה שתחשוב אותה מכירה במזונות והשיבו חכמים ואמרו מוכרת אפילו ארבעה וחמשה פעמים חוץ לב"ד וכותבת למזונות מכרתי לפי שהיו חכמים סבורים שראויה היא ליטול מזונותיה כל זמן שלא נטלה כתובתה כלה עד גמירא וכך מפור' בברייתא מני מתני' רבי שמעון היא דתניא מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי לאחר אין לה מזונות רבי שמעון אומר אעפ"י שלא מכרה אלא מקצתה ולא משכנה אלא מקצתה ולא עשתה אפותיקי אלא מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד למימרא דר' שמעון סבר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף וכלומר לא אמרינן שתהא תורתה מקצת כסף הנשאר (בתורתה) [כתורתה] כשיש לה ליטול כל כסף כתובתה ורבנן סברי אמרינן מקצת כסף ככל כסף ואות' תורה שאנו דנין בה כשעדיין יש לה ליטול כל כסף כתובתה אותה תורה בעצמה נדין בשאין לה ליטול כי אם קצת כסף ואין הלכה כרבי שמעון כדגרסינן [שם צ"ח ע"א] ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא בכתובתה אתא לקמיה דרבא א"ל [=אמר לית] דחש להא דרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף וכל מה שמוכרת האלמנה על זה הענין יש מן הדין להיות אחריות על היתומים כדגרסינן [שם] אמר רב יוסף האי ארמלתא דזבינא אחריות' איתמי.
<h2>דף צח.</h2>
הדרך החמישי השליח שהוא שלוח מאדם שהוא בן דעת וכגון ששלחו או עשאו אפוטרופוס בעל הנכסים בעצמו שימכר לו מנכסיו כדגרסינן [קידושין מ"ב ע"ב] שלוחו של אדם כמותו ועל השליח הזה יש עליו שבעה דינין מהן מאותן שיש על האלמנה במכירתה מחפצי היתומים לכתובתה כגון שפיחתה או שהותירה ואין על השליח מה שיש על הדיין מן ההכרזה ואף אין עליו לדקדק במה שהדיין מדקדק היכא שמוכר בין שתות לפחות משתות כדגרסינן [כתובות צ"ט ע"ב] אבעיא להו שליח כמאן רבא אמר רב נחמן כדיין ורב שמואל בר ביזנא אמר רב נחמן כאלמנה והילכתא שליח כאלמנה. הדין הראשון צריך שימכור השליח במושב שלשה שהן ראויים לעדות כמו שצריך האלמנה כדגרסינן [ב"מ ל"ב ע"א] וצריכה ב"ד הדיוטות. הדין הב' צריך שיחקור השליח במכירתו חקירה גדולה שאם טעה ואפילו משהו בין רב למעט נתבטל אותו מכר אלא אם יקבל לעצמו לפרוע מה שטעה כדגרסינן [כתובות צ"ח ע"א] באלמנה אפי' מכרה יפה מנה ודינר במנה מכרה בטל וכמו כן הוזהר השליח שלא יטעה כדגרסינן [שם ק' ע"א] ומ"ש מהא דתנן האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעתו של בעל הבית אם אינו יודע דעתו של בעל הבית תורם כבינונים א' מחמשים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה התם כיון דאיכא דתרים בעין יפה ואיכא דתרים בעין רעה אמר ליה בהכי אמידתך אבל הכא טעותא היא וא"ל לא איבעי לך למיטעי ואין על השולח את שלוחו מאותו טעות שטעה השליח ולא כלום כמו שיש עליו אלו מכר הוא בעצמו את חפציו וכגון שאם (לקח או שמכר) [מכר או שלקח] קרקע השליח הזה לשלוחו ובדיננו אין אונאה לקרקעות שבאותה אונאה שמתבטל מכירת המטלטלים לא יתבטל מכירת הקרקע הלכך אם אדם מוכר או לוקח קרקע לעצמו ויש בו אונאה אין המכר מתבטל. אבל אם מכר השליח או שלקח קרקע לשלוחו והיה באותו ממכר יתרות או פחת שום דבר הרי אותו המכר בטל דה"ק אא"כ ישלם השליח מממונו כדגרסינן [שם צ"ט ע"ב] אקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר בר חנא אמרי ליה כי האי גונא מאי אמר להו לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה אמרי ליה ואף על גב דטעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכמו כן פי' לעיל במכירת האלמנה שאם טעתה כלום במכירת הקרקעות שממכרה בטל והדיין אם מכר קרקע וטעה כשעור שתות שממכרו בטל. ותדע היכא שהשליח מוכר ביותר או לוקח בפחות הוא על שני עניינים ועליהם אנו גורסין [שם צ"ח ע"א] אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה ופרשינן מאי שנא שוה מאתים במנה [דא"ל] את אפסדת שוה מנה במאתים תימא אנא ארוחי אמר רב נחמן בר יצחק כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתני' הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר [חולקין והתניא רבי יוסי אומר] הכל לבעל המעות אמר רמי בר אבא א"ר יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה אמר רב פפא הילכך דבר שיש לו קצבה חולקים דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. וטעם הדבר שיש לו קצבה לפי שכל חפץ שדמיו קצובים כשמוסיף עליו הלוקח יש לומר מרצון נפשו הוסיף וכאלו נתנו בפני עצמו לשליח או יש לומר שלא הוסיפו אלא מחמת שנלקח ממנו זה החפץ ונמצא של בעל המעות הוא ומשום הכי חולקים. וטעם דבר שאין לו קצבה דהא ודאי אין אתה יכול לומר שהיה זה היתרות אלא לפי שנלקח ממנו החפץ דהא דבר שאין לו קצבה הוא ויש מי שמוסיף לצורך המעות ומשום הכי הוא לבעל המעות. ואם יש על המשיב להקשות מ"מ משנתינו אין בה שום חילוק בעולם ולא שנא דבר שיש לו קצבה ולא שנא דבר שאין לו קצבה סתמ' ואמר' נתקבלה כתובתה תדע לך שמשנתינו נמי דומה הדבר שאינו אלא כדבר שאין לו קצבה לפי שבדורות הראשונים שלא היו מטלטלים משועבדים לכתובתה לא היה לאלמנה שתמכור כתובתה אלא מקרקעי, וקרקע כל העולם יודעים הדבר שאין לו קצבה הוא לפי שיש מי שרוצה לקנותו פי שנים בדמי שוויו ממה שאינו שוה אצל אחרים. הדין הג' היכא שתובע השולח את שלוחו להשביעו במה שמכר לו אם לא נתאנה על ידו הרי זה יכול להשביעו כדגרסינן בדרכי האלמנה שפירשתי לעיל וכמו שפירשתי דינן בכתב השבועות שחברתי [הוא ספר משפטי שבועות שער ה']. הדין הד' שיהא שליח נזהר שלא יעבור על צווי שולחו שאם יעבור על צוויו הדין שישלם לו בכל שיהיה הפסד באותו שליחות דכל היכא שאינו עובר על צווי איזה הפסד שאירע בדבר אין עליו כלום כדגרסינן [מעילה כ' ע"א] השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו שליח מעל וכגון שאמר לו מכור במקום פלוני ומכר במקום אחר דהכי גרסינן [שם כ"א ע"א] הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא או מן הדלוסקמא והביא לו מן החלון השליח מעל וכמו כן יש עליו אם שנה בממכרו או במקחו כגון שאם צוהו השולח להשליח הזה שימכור אותו חפץ או אותו קרקע בבת אחת אין לו שימכור אותו חפץ בשתי פעמים אין על השליח לעשות אלא כפי מה שעיניו רואות כדגרסינן [כתובות צ"ט ע"א] אמר ליה זבין לי כור א' ואזל וזבן ליה ליתכא מאי מי אמר ליה דטבא לך עבדי לך או דלמא אמר ליה לא ניחא לי דליפוש שטרי עלי ואסיקנא [שם ע"ב] פשיטא (אלא לחד) [אמר לאחד] קפידא א"ל זבין סתמא מאי רב הונא א' לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו לאחד אפילו לשנים לאחד אפי' למאה אקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ליה כי האי גונא מאי אמר להו לאחד ואפי' לשנים לאחד ואפי' למאה. הדין החמישי אם אמר השולח לשליח לך ומכור חצי קרקע פלונית והלך ומכרו כלו אין אנו דנין בו שהעביר על דבריו ויהיה כל המכר בטל אלא הרי אנו דנין בו מוסיף על דבריו והחצי ממכרו קיים והחצי האחד ממכרו בטל דגרסינן [שם צ"ח ע"ב] אבעיא להו אמר ליה זבין לי ליתכא ואזל זבן ליה כורא מוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני או דלמא מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא (משמע א' להם) [ת"ש אמר בעה"ב לשלוחו] תן להם חתיכה של בשר לאורחים והשליח אומר טלו שתים שתים והן נטלו שלש שלש כולן מעלו אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי משום הכי בעל הבית מעל אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעל הבית אמאי מעל ואסיקנא [איכא דאמרי] הא ודאי לא תיבעי לך דמוסיף על דבריו הוי. הדין הששי השליח הזה יש עליו מן הדין שיחקור מעשה מקחו וממכרו שלא יהא שם שום ערעור דבר שאם יצא על המקח שלקח לשולחו שום ערעור (אחרינא) [אחריות] על השליח כגון שאם לקח שדה ושכח ולא קבל המוכר אחריות על השדה והרי פשיעה מן השליח ויש מן הדין שיקבל השליח לשולחו אחריות על עצמו כדגרסינן [ב"ב קס"ט ע"ב] ההיא אתתא דא"ל לההוא גברא זיל זבין לי ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל את זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה נהליה באחריות ואע"פ שלא פירש השולח הזה לשליח כל מה שהוא צריך להזהירו באותו מעשה שהולך עליו אין יכול השליח לטוענו ולומר אתה לא פירשת לי דאעפ"כ היה לו לשליח להזדהר כדגרסינן [כתובות פ"ה ע"א] לענין שלומי שליח מאי אמר רב אשי חזינן אי אמר ליה הב זוזי ושקל שטרא לא משלם שקול שטרא והב זוזי משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. הדין השביעי השליח הזה אם שלחו השולח למכור ממקרקעותיו כלום לא יקנה לעצמו מאותן קרקעות ולא כלום שאם שם אותו קרקע ונוטלו לעצמו הרי אותו מעשה בטל אם הוא קרקע כמו שפי' בדין האלמנה.
<h2>דף ק:</h2>
השער הששי מכר המתקיים על ממון שאינו שלו שהמשפט בא עליו בעשרה דרכים, הדרך הא' מי שנעשה אפוטרופוס לקטן או למי שאינו בן דעת שיכול למכור לאותן דברים שצוהו ב"ד אבל מכר לדברים שהזהירו את האפוטרופ' שלא ימכור דהתם ודאי הוי ממכרו בטל כדגרסינן [גיטין נ"ב ע"א] ומוכרים להם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח וגם הרשו את האפוטרופ' לקנות ס"ת ומה שדומה לו שיש בו קיום מצוה שיש לו דמים ידועים כדגרסינן [שם] ולוקחים להם ס"ת ותפלין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי מגלה וגם הזהירוהו עבור נכסים רחוקים שלא ימכור ויקח בקרוב כדגרסינן [שם] ואין האפטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברעה ולגאול ביפה דלמא לא משפיין וכן הזהירוהו שלא ימכור קרקע ויקנה עבדים אלא ימכור עבדים ויקנה קרקע כדגרסינן [שם] ואין האפוטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרים עבדים ולוקחים שדות רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות דלמא לא משפיין על הדרכים שנפרש בדין האפוטרופוסות, ותדע כי האפוטרופוסות של אדם בדבר היתומים הוא על שני דינים אפוטרופוס שמינוהו ב"ד על היתומים משפטו כמשפט ב"ד בעצמם אם מכרו כלום ליתומים בתנאים של הכרזה ומה שצריכים לדקדק שלא יטעו כמו שנפר'. ואפוטרופוס שמינהו אבי יתומים משפטו כמשפט האדם על עצמו אם מכר או קנה כלום כמו שנפרש. הדרך הב' היכא שמוכרים ב"ד מנכסי יתומים אחריות אותו מכר הוי על היתומים כדג' [כתובות צ"ז ע"א, וכן שם ק' ע"א] אמר רב יוסף בי דינא דזבין אחריות' איתמי אלא שצריך אותו ב"ד או האפוטרופוס שידקדק באותו מכר דקדוק גדול שלא יהא אונאה שם כלל דכל זמן שידקדקו ויזהרו בעצמם לא יוכלו היתומים לכשיגדילו למחות במה שעשו כדגרסינן [קידושין מ"ב ע"א] אמר רב נחמן א' שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידים להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה ואם הגדילו יכולים למחות ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולים למחות א"כ מה כח ב"ד יפה.
ולענין מכירת קרקע של יתומים יש בו ארבעה דינים. הדין הראשון במה שיש בו יפוי כח ליתומים כמו שפי' למעלה לענין אפוטרופוס שיזהרו ב"ד שלא ימכור לאותן דברים שאינו מוכר אפוטרופוס. ויש דברים שב"ד יכולים למכור מנכסי יתומים מה שאין אפטרופוס יכול למכור כגון פריעת חוב על אותן דרכים הידועים כדגרסינן [ערכין כ"א ע"ב] נזקקין לנכסי יתומים. הדין הב' שצריכים ב"ד להכריז על הקרקע שמוכרים מן היתומים זמן ידוע ובדברים שנפרש אבל אם מכרו ב"ד בלא הכרזה הרי המכר מתבטל ואעפ"י שלא היה באותו המכר שום אונאה כלל ולא שום טעות כלל דאמר אמימר משמיה דרב יוסף [כתובות ק' ע"ב] ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים. נעשו ודאי טעו דתנ' שום היתומים שלשים [יום] ושל הקדש ששים יום ומכריזים בבקר ובערב מהו דתימא ה"מ היכא דטעה שליח אבל טעו בי דינא לא קמ"ל. אבל יש בו ג' דברים שאין מכריזים עליהם ויש בו שני עניינים הענין הא' אם לא הכריז ב"ד על הממכר קודם ממכרו צריכים שיראו אותו ממכר אם יש בו כדי אונאה על היתומים כדי שתות יש על הב"ד לבטל הממכר ואם יש על הלוקח אונאה כדי שתות יש על הלוקח לבטל הממכר כמו שאפרש בשער האונאות [שער ל"ה]. הענין השני אם (נ"א לא) הכריזו ב"ד על אותו ממכר אין צריך שיראה אותו ממכר שאף על פי שיש (ס"א שאין) בו יתר משתות אין הממכר מתבטל כדג' א' אמימר משמיה דרב יוסף ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים ומקשי' איתיביה רב אשי לאמימר שום הדיינים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו בדלא אכרוז לא בדאכרוז (והא מדרישא בדאכרוז הוי סיפא בדלא אכרוז) [והא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז] דקתני סיפא אבל אם עשו אגרות בקורת אפי' שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים מכרן קיים א"ל רישא וסיפא בדאכרוז ול"ק כאן בדברים שטעונים הכרזה כאן בדברים שאין טעונים הכרזה ואיבעית אימא כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין ואב"א כאן בשעה שמכריזים כאן בשעה שאין מכריזים אתחזי לן מהכא דהא דגרסינן [שם צ"ט ע"ב] שום הדיינים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל הוא עם ההכרזה שהכריזו דהתם אם פחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אם לא יהיה שם אונאה יהיה קיים וכל זמן שלא הכריזו אין רואים לא בפחיתות ולא ביתרות אלא אפילו אין שם אונאה כלל הרי המכר בטל לפי שלא הכריזו אלא על אותן ג' דברים שהזכרנו למעלה ואע"ג דגרסינן [שם] רשב"ג אומר מכרן קיים הא אתמר עלה [ק' ע"א] אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן הלכה כחכמים. ואתחזי לן מהכא [הא] דגרסינן [שם צ"ט ע"ב] אבל אם עשו אגרות בקרות אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים הא העמדנוה על ג' דברים שהזכרנו למעלה שאינן צריכות הכרזה ובאותן ג' דברים אם נמכרו בלא הכרזה אם יש בהם פחיתת שתות או תוספות שתות מכרן בטל כיון שלא הכריז עליהם אבל הכריז עליהם אפילו שיש שם ביטול מקח אין המכר מתבטל. ופי' ג' דברים אלו הראשונים כדגרסינן [שם ק' ע"ב] (כגון) [כאן] בדברים שאינן טעונים הכרזה והן שלשה ואלו הן מכירת העבדים ושטרי חובות שהיו לאביהם של יתומים על אחרים ואין יכולין לפרע מבעלי חובות לאלתר (ורואים ב"ד שמוכרים) [רואים ב"ד למוכרם] לאחרים בפחיתות מעט כדי שיחיו עכשו היתומים בדמים שנוטלין בהם והמטלטלים כדגרסינן [שם] ואלו דברים שאין מכריזים עליהם העבדים והשטרות והמטלטלים בכל מה שימכר מאלו בלא הכרזה רואים אם יש בו פחיתת שתות או תוספת שתות ואם הכריזו עליהם בכל פנים שבעולם ואפי' בבטול מקח (ו)המכר קיים. השני כגון שמוכרים בשעה שאין מכריזים עליהם והוא דגרסינן (שם) כאן בשעה שאין מכריזים כגון שצריכים הדמים לכרגא דמלכא או (למתנות) [למזונות] היתומים או לתכריכים שראוי שיקבר מנכסי היתומים כדאמרי נהרדעי לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא הילכך כל מי שמכר באלו השעות (ד)בלא הכרזה רואים אם יש שם פחיתת שתות או תוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה הוי המכר מתקיים ואפילו יש שם בטול מקח. השלישי אם הוי המכר במקום שאינו ראוי להכריז בו כדג' [שם] כאן במקום שאין מכריזים כגון נהרדעא שרואים את הדבר בזוי לעצמן כל מי שלוקח מנכסיהם לא בעי הכרזה דאמר רב נחמן מעולם לא עשו אגרות בקורת בנהרדעא סבור מינה משום דבקיאי בשומא הוא אמר להו בר מניומי לדידי מפרשא לי מיניה דרב נחמן משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא הילכך כל מה שימכור במקום שהוא כגון נהרדעי אם מכרו בלא הכרזה רואים בין פחיתת שתות לתוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה אפילו שיש שם בטול מקח המכר מתקיים (ממה נפשך) [מכל מקום] ומה שהארכתי בפי' הלכה זו לפי שראיתי לראשונים שטעו בה הארכתי בפירוש כ"כ.
וההכרזה היא על שני עניינים. הענין הראשון אם יכריזו ב"ד יום אחר יום על אותן נכסים היא שלשים יום שלמים. והענין השני אם לא הכריזו ב"ד אלא יום ישיבת ב"ד כגון יום שני ויום חמישי היא ששים יום שלמים ואף על פי שאין באותן ששים כי אם י"ח של הכרזה כדג' [ערכין כ"ב ע"א] שום היתומים שלשים יום ושל הקדש דברי רבי מאיר ואמר רב חסדא אמר אבימי הלכה כר' מאיר. וגרסינן שום היתומים ששים יום יתיב רבי חייא בר אבין וקאמר להא שמעת' א"ל רב נחמן בר יצחק ששים קאמרת או שלשים א"ל ששים דיתומים או דהקדש א"ל דיתומים כר' מאיר או כר' יהודה א"ל כר' מאיר א"ל והא ר' מאיר שלשים יום קאמר דיתומים אמר א"ל הכי אמר רב חסדא קולפי טאבי בלעי מיניה דאבימי אהא שמעת' בא להכריז רצופים שלשים יום בשני ובחמישי ששים ואף על גב דיומי דהכרזה לא הוי אלא תמני סרי כיון דמשכן מלתא שמעי אנשי. ועל אלו שני הפנים שהן ימי הכרזה בין בשלשים רצופים בין (בית) [ב' וה'] של ששים ראוי שתהיה ההכרזה בקר וערב בשעת יציאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים כדגרסינן [שם כ"א ע"ב] ומכריזים בבקר ובערב ומפרשינן מ"ט אמר רב יהודה בשעת הכנסת פועלים דאי איכא איניש דניחא ליה למיזבן אמר להו לפועלים זילו סיירוה נהלי ובשעת הוצאת פועלים דנדברו וליזל ולישילינהו. הענין השני ענין ההכרזה צריך שיהו בו חמשה דברים, הראשון שיזכור הבית או אותו קרקע ומצרניה. השני שיזכור את שוויו. השלישי יזכור מה שנתן בו. הרביעי שיכריז כל מי שרוצה ליקח יבא ויקח. החמישי שיכריז כי אותן דמים ילקחו בה אם יתנו מיד ליד או אם יש על הלוקח ממון מעט כגון שיתנם לב"ח של יתומים או לפריעת אשה בכתובתה כדגרסינן [שם] אומרים שדה פלו' בסימני' ובמצרניה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו דאיכא דניחא ליה באשה דשקלה על יד על יד ואיכא דניחא ליה בב"ח דמיקל בזוזי. הדרך הג' שידקדק בית דין במכירתו עם ההכרזה שאם שמאה וטעה בפחיתת שתות או בתוספת שתות הוי בטל חוץ מאותן שלשה דברים שפירשנו כדגרסינן [כתובות צ"ט ע"ב] שום היתומים שפחתו שתות או שהוסיפו שתות מכרן בטל ואמרינן [שם ק' ע"א] הלכה כחכמים ומקשינן ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והא רב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולים למחות א"כ מה כח ב"ד יפה ומתרצינן ל"ק הא דטעו והא דלא טעו ואי דלא טעו במאי ממחו יכולים למחות ברוחות. הדרך הד' מי שנתנו על ידו נכסי יתומים למכור יכול הוא להוליך אותן נכסים אל השוקים למכור אותן אם רואים שאין שם סכנת הדרך אם הם השוקים קרובים וכגון שהוא יום שהשוק בו קרוב אבל אם רחוק ויש בו סכנת הדרך או שיש שם חששא שמא יפסדו אם יניחו אותן נכסים לאותו שוק אינו ראוי להניחו לשוק כדג' [שם ק' ע"ב] אמר רב יהודה א' שמואל מטלטלים של יתומים שמים אותן בב"ד ומוכרין אותן לאלתר רב חסדא אמר אבימי מוליכים אותן אל השוקים ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק, ואם יכולים להמתין על אותן נכסים עד יום השוק כגון שיודעים שבאותו יום יהיו הדמים חריפים טפי ויותר ירצו בני אדם ליקח באותו יום אעפ"י שיגיע שם קצת הפסד ליתומים כיון דשכרן שם יותר מהפסדן דין הוא שימתינו עליהם כדג' [שם] רב כהנא הוה מפקיד גביה שכרא דרב משרשיא בר חלקיה יתמא שהייה עד רגלא א' אע"ג דהוי ביה אצצא מייתינן ליה זוזי חריפי, אלו הן ארבעה דרכים שפי' במכירת נכסים שהן תחת יד אפוטרופוס שצריכים ב"ד והאפוטרופוס להיות זהירים במה שפי'.
